יום חמישי, 7 ביוני 2012

מבולבלים

הגזענות, ההתנחלויות, שנאת הזרים, היחס לניצולי השואה, הלאומנות, אלו שעולים עם הג'יפים על החוף, יוקר המחיה, התחבורה הציבורית וכל מה שרע פה לא גורמים לי לקפוץ מאושר כשאני חושב על העתיד שלי בארץ.
אני בן 20, מסיים בקרוב שירות לאומי ואני מבולבל.
מצד אחד אני רוצה ללכת ללמוד ולהתחיל לעבוד על מנת להבטיח את העתיד שלי במדינה ולחשוב על בית משלי עם גינה משלי, דשא משלי ותחושה שיש לי פה משהו שהוא לא מושכר או מושאל, הוא שלי, הוא חלק ברור מהעתיד שלי.
מצד שני, אני פותח חדשות מדי ערב ורוצה ללכת לעבוד כדי שיהיה לי כסף לארוז את עצמי ולעבור מכאן למקום בו העתיד נראה טוב יותר, גרמניה, ספרד, לא יודע, רק לא פה.
נעזוב רגע אותי ונחשוב על המדינה,
כולם רוצים שלום - אבל בונים התנחלויות ומצביעים לביבי וליברמן, כולם זוכרים את השואה אבל לא את ניצוליה, לוקחים את שנאת הזרים מאז ומפנים אותה אל פליטים שהמדינה כושלת בשליטה בהם ובהתנהלות איתם.
אנחנו רוצים צדק חברתי אבל מפחדים לדבר על לאן באמת הולך הכסף של כולנו כי מאבק פוליטי לא יכול להיות קונצנזוס, אנחנו מבינים שמלחמה עם איראן לא תוביל לשום מקום אבל לא נצא לרחובות על זה, אנחנו מבולבלים מעצמנו ומעדיפים לראות עוד פרק של ''הישרדות VIP'' ולהתעסק בתורג'י ואנה ולא במה יהיה כאן עוד 10 שנים או יותר. לא חושבים על מה שישאר כאן לדורות הבאים כי מי בכלל יודע אם לא נמות מפצצה איראנית עוד יומיים.
אנחנו שונאים, כועסים, רדודים, אנחנו ערסים, אנחנו פרחות, אנחנו הישראלי המכוער במיטבו.
אני לא יודע אם אני רוצה להמשיך לחיות במקום כזה, אני לא יודע אם המקום הזה רוצה להמשיך לחיות במקום כזה, אני יודע שגם אני וגם המדינה נורא מבולבלים.
לגבי, אני לא יותר מדי מודאג, אני אחראי למה שיהיה איתי ויחד עם הסביבה שלי אני באמת מאמין שיהיה בסדר, כאן או בכל מקום אחר בעולם, לגבי המדינה? אני מודאג מתמיד.
אנשים כמו ביבי, ברק, ישי וליברמן מחליטים בשבילי ותודו שזה די מלחיץ.

הפוסט הזה כולו הוא קצת מבולבל אבל הוא בסך הכל מראה לחיים של כולנו.