''על כל דבר יש לך מה להגיד?''
- ''לא על כל דבר אבל על זה כן..''
טוב, אז כנראה שהמורים לאורך השנים צדקו, כמעט על כל דבר יש לי מה להגיד -
פוליטיקה, חברה, כלכלה, ספורט, מוזיקה, טלוויזיה, תרבות הם נושאים שמצאתי את עצמי כבר כותב עליהם וזאת רק ההתחלה, קשה לי למצוא נושא שאין לי מה להגיד לגביו, שאני יכול להגיד עליו ''לא יודע, אין לי דעה''.
לא קל לחיות בחברתי, אין הרבה רגעים שקטים, יש ויכוחים, יש עצבים ואני לגמרי מבין אנשים בסביבתי שמדי פעם אומרים לי ''טוב, די! שתוק כבר''.
הבלוג הזה הוא לא הבלוג הראשון שלי, היו לי כמה בעבר, לא תחת שמי המלא שם חשפתי וזרקתי החוצה הרבה דברים אישיים שלא התאים לי לחשוף תחת שמי גם בגלל הגיל הצעיר יחסית בו הדברים ההם נכתבו ובעיקר בגלל תוכנם הדי מדכא בדרך כלל, תסכול של נער מתבגר שלא הייתי גאה בו.
היום אני מתקרב לגיל 20, עדיין לא בעל ניסיון חיים מרשים אבל זה בהחלט לא אומר שאין לי מה להגיד כמעט על כל דבר ועם כמה שזה נשמע יומרני ואולי קשה למבוגרים לקחת ברצינות מישהו בגילי, בצדק אגב, אנחנו דור שאת רובו קשה לקחת ברצינות (הי! אמירה חברתית ראשונה!), אני מבטיח לעשות את מיטב כדי להוכיח ששווה לקחת אותי ברצינות.
בניגוד לתסכול של גיל 16, דבר שחווה כמעט כל נער מתבגר, בגיל 19 וחצי הדברים נראים אחרת,
אתה מסתכל על החיים בנקודת מבט בוגרת יותר (מן הסתם), מנוסה יותר (ולו במעט) ולוקח דברים יותר בפרופורציות ועם הסתכלות לעבר העתיד שנראה לעיתים מבטיח ולעיתים מלחיץ עד מאוד.
בגיל 20 אתה מתחיל לחשוב ולתכנן את החיים שלך, אתה חושב על האנשים שלצידך ומה מקומם בהמשך החיים שלך, אתה חושב על מקום מגוריך, עיסוקך הנוכחי, מחשבות על לימודים שתרצה ללמוד, בגרויות שאולי תרצה להשלים ודעות שתרצה לגבש בנושאים שונים.
בגלל ששוחררתי מהצבא (פטור רפואי) והחלטתי להתנדב לשירות לאומי, אני מגיע לביתי מדי ערב ו''נאלץ'' להתמודד עם מחשבות אלו מדי יום, הרי המסגרת אליה אני משתייך כרגע מדמה מאוד שגרת חיים של אדם אשר קם כל בוקר וחוזר אל ביתו לאחר העבודה, בשונה מהמסגרת הצבאית.
אשמח לשפוך בפני קוראיי בלוג זה את שלל מחשבותי על נושאים שונים ואשמח במיוחד אם יתקיים כאן דיון פורה, מבקר, מלמד ומשכיל.
יש כל כך הרבה בלוגים במרחב האינטרנטי וכל כך הרבה כותבים וקוראים כך שיהיה קשה לגרום לבלוג הזה ולדעותיי להגיע למספר גדול של אנשים אך אני מבטיח לעשות כמיטב יכולתי ובמסגרת האמצעים שיש לי (מסתכם בפה גדול ומקלדת שאליה נפלטים דבריי) כדי לגרום לכם לקרוא דווקא אותי.
''צריך לכתוב בעבור עצמנו; זו הדרך היחידה שבה נוכל להגיע אל זולתנו."
שלכם, בפעם הראשונה,
צור.
- ''לא על כל דבר אבל על זה כן..''
טוב, אז כנראה שהמורים לאורך השנים צדקו, כמעט על כל דבר יש לי מה להגיד -
פוליטיקה, חברה, כלכלה, ספורט, מוזיקה, טלוויזיה, תרבות הם נושאים שמצאתי את עצמי כבר כותב עליהם וזאת רק ההתחלה, קשה לי למצוא נושא שאין לי מה להגיד לגביו, שאני יכול להגיד עליו ''לא יודע, אין לי דעה''.
לא קל לחיות בחברתי, אין הרבה רגעים שקטים, יש ויכוחים, יש עצבים ואני לגמרי מבין אנשים בסביבתי שמדי פעם אומרים לי ''טוב, די! שתוק כבר''.
הבלוג הזה הוא לא הבלוג הראשון שלי, היו לי כמה בעבר, לא תחת שמי המלא שם חשפתי וזרקתי החוצה הרבה דברים אישיים שלא התאים לי לחשוף תחת שמי גם בגלל הגיל הצעיר יחסית בו הדברים ההם נכתבו ובעיקר בגלל תוכנם הדי מדכא בדרך כלל, תסכול של נער מתבגר שלא הייתי גאה בו.
היום אני מתקרב לגיל 20, עדיין לא בעל ניסיון חיים מרשים אבל זה בהחלט לא אומר שאין לי מה להגיד כמעט על כל דבר ועם כמה שזה נשמע יומרני ואולי קשה למבוגרים לקחת ברצינות מישהו בגילי, בצדק אגב, אנחנו דור שאת רובו קשה לקחת ברצינות (הי! אמירה חברתית ראשונה!), אני מבטיח לעשות את מיטב כדי להוכיח ששווה לקחת אותי ברצינות.
בניגוד לתסכול של גיל 16, דבר שחווה כמעט כל נער מתבגר, בגיל 19 וחצי הדברים נראים אחרת,
אתה מסתכל על החיים בנקודת מבט בוגרת יותר (מן הסתם), מנוסה יותר (ולו במעט) ולוקח דברים יותר בפרופורציות ועם הסתכלות לעבר העתיד שנראה לעיתים מבטיח ולעיתים מלחיץ עד מאוד.
בגיל 20 אתה מתחיל לחשוב ולתכנן את החיים שלך, אתה חושב על האנשים שלצידך ומה מקומם בהמשך החיים שלך, אתה חושב על מקום מגוריך, עיסוקך הנוכחי, מחשבות על לימודים שתרצה ללמוד, בגרויות שאולי תרצה להשלים ודעות שתרצה לגבש בנושאים שונים.
בגלל ששוחררתי מהצבא (פטור רפואי) והחלטתי להתנדב לשירות לאומי, אני מגיע לביתי מדי ערב ו''נאלץ'' להתמודד עם מחשבות אלו מדי יום, הרי המסגרת אליה אני משתייך כרגע מדמה מאוד שגרת חיים של אדם אשר קם כל בוקר וחוזר אל ביתו לאחר העבודה, בשונה מהמסגרת הצבאית.
אשמח לשפוך בפני קוראיי בלוג זה את שלל מחשבותי על נושאים שונים ואשמח במיוחד אם יתקיים כאן דיון פורה, מבקר, מלמד ומשכיל.
יש כל כך הרבה בלוגים במרחב האינטרנטי וכל כך הרבה כותבים וקוראים כך שיהיה קשה לגרום לבלוג הזה ולדעותיי להגיע למספר גדול של אנשים אך אני מבטיח לעשות כמיטב יכולתי ובמסגרת האמצעים שיש לי (מסתכם בפה גדול ומקלדת שאליה נפלטים דבריי) כדי לגרום לכם לקרוא דווקא אותי.
''צריך לכתוב בעבור עצמנו; זו הדרך היחידה שבה נוכל להגיע אל זולתנו."
שלכם, בפעם הראשונה,
צור.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה