מאז אירועי הדרבי התל אביבי ביום ראשון מופיעה לה על המרקע דמות שאנחנו זוכים לראות רק לעיתים רחוקות ובמקרים מאוד נדירים - לימור לבנת, שרת הספורט.
ובכן, אתם ודאי שואלים, אירועים נדירים? הרי היא פה כל הזמן! לא ולא! אל תיפלו במלכודת.
רוב השנה, לימור מאופסנת במחסן הממשלתי בתוך ארון עליו נכתב ''לפתוח באירועים מיוחדים בלבד'', פעם בכמה זמן מגיע האחראי על מחסן הכנסת, בודק שהפוני בסדר, החליפה מגוהצת, חתך הדיבור המיוחד נשאר והכל מוכן לשעת הצורך, המחסנאי סוגר את הארון, בודק שנעל טוב טוב ויוצא.
עכשיו, בואו ונעבור ליום שני האחרון, סביבות חצות, המקום - מחסן הכנסת.
''לימור!! לימור!! קומי! קומי! קרה אסון! פיגוע ספורטיבי! '' קרא המחסנאי, אבל אין קול ואין עונה, שפך עליה מים, נענע קלות, לימור לא קמה, זה לא יכול להיות, אסור לוותר.
חשב וחשב מה לעשות עד שעלה במוחו רעיון, התקשר המחסנאי לכדורגלן עבר וביקש ממנו לבוא, ''אתה, אתה בטח תצליח להעיר אותה! היא חייבת לקום! יש אירוע!''
''אני מיד מגיע! רק לובש את החליפה, מורח את הג'ל ובא!'' התארגן הכדורגלן ונסע מהר לירושלים אל מחסן הכנסת.
כשהגיע אל המחסן ראה מיד את המחסנאי ולידו את לימור הישנה, ''זה יהיה קשה'' חשב לעצמו, ''אבל אני יודע מה יעיר אותה''
''לימור! לימור! כאן עמרי אפק! היה פוגרום בבלומפילד! לימורררר..את שומעת? פוגרום! כמו בקישיניב רק פה קרוב, ביפו, בבלומפילד!'' לאט לאט החלו עינייה של הבובה לימור להיפקח, ידייה נמתחו, פיה נפער וצעקה חזקה נשמעה ממנו ''וירושלים!!'' מרוב בהלה, נפלו המחסנאי והכדורגלן על רצפת המחסן, הם היו המומים, ''זה עבד! היא קמה! אתה כל כך..אינטיליגנט'' צעק המחסנאי וחיבק את אפק.
עמרי, שכידוע לכולנו הוא לא כדורגלן טיפוסי אלא אינטיליגנט שכותב ספרים, מיהר לכוון את לימור ''לא לא, לא ההמנון עכשיו! לא לקחנו מדליה! האולימפיאדה בלונדון עוד לא התחילה, עכשיו קרה אסון לימור, פוגרום בבלומפילד, פוגרום!''
''בלומפילד'' ענתה לימור, ''בלומפילד זה..יפו לא?..'', ''כמובן, מה.. לא היית שם?'' הופתע אפק.
לימור חשבה לרגע, ניסתה להיזכר ואמרה ''לא, אני מכירה רק את האצטדיון הלאומי שלנו, מדי שנה, בסביבות מאי, אני מגיע לשם יחד עם הנשיא, שרה את ההמנון ומוחזרת למחסן, בבלומפילד עוד לא הייתי''.
אפק, מופתע מדברי השרה נדהם לגלות ששרת הספורט מעולם לא הייתה באחד האצטדיונים הטובים במדינה, ''ורגע'' שאל האינטיליגנט, ''מה עם האוהדים? שער 5,7,2, את מכירה? דיברת איתם פעם? הם עשו פוגרום היום!'' ''לא ולא, הקהל היחידי שדיברתי איתו היה יושב ראש ההתאחדות, נשיא המדינה ויושבי יציע הכבוד ברמת גן שצופים איתי בגביע המדינה''. בזמן שהשניים ממשיכים לדבר ניקה המחסנאי את האבק מלימור, שטף את פנייה, סידר את הפוני והכריז ''זהו, אנחנו מוכנים, לימור, תשתי משהו, קחי אוויר וצאי אל העולם, הפעם את מקבלת לפחות שבועיים בחוץ, תנצלי את זה ואל תשכחי - פ - י- -ג - ו - ע ספורטיבי! היה שם, לא שום דבר אחר''.
לימור לגמה כוס של מים, תירגלה את המילים ''פיגוע ספורטיבי'', ''חציית קו אדום'', ''לא אנוח עד שימוצא הדין'' ויצאה אל העולם.
ואנחנו?
אנחנו נמשיך לסבול מכדורגל שמנוהל על ידי עבריינים, כספי ציבור שנעלמים,
בית דין שמנוהל בצורה מביכה, אין סוף קומבינות מסריחות,
מחירי כרטיסים מופקעים, כוס קולה מלאה בקרח ב-10 שקלים, ילדים שצריכים לקנות כרטיסי מבוגר ב-90 ש''ח כי ''נגמר הנוער'',
שעות משחקים הזויות, תקצירים בטלוויזיה לעשירים בלבד ויחס מזלזל מצד כל גורם רשמי.
אנחנו נמשיך ללכת כל שבוע אחרי הקבוצה שלנו, לכל מקום בארץ, לארגן מחאות במסגרת החוק ולא לקבל התייחסות אחת לדברים שחייבים לגרום לחקירה משטרתית.
ואז, כשישבר לנו, כשנפרוק כל עול, שלא נוכל יותר,
תצא הבובה לימור, יצאו שאר העסקנים מהחורים, יקימו ועדה ויקראו להכניס אותנו לכלא ללא חקירה ובוודאי ינצלו כל דקת מסך על מנת להראות שהם, הם לגמרי בסדר.
ובכן, אתם ודאי שואלים, אירועים נדירים? הרי היא פה כל הזמן! לא ולא! אל תיפלו במלכודת.
רוב השנה, לימור מאופסנת במחסן הממשלתי בתוך ארון עליו נכתב ''לפתוח באירועים מיוחדים בלבד'', פעם בכמה זמן מגיע האחראי על מחסן הכנסת, בודק שהפוני בסדר, החליפה מגוהצת, חתך הדיבור המיוחד נשאר והכל מוכן לשעת הצורך, המחסנאי סוגר את הארון, בודק שנעל טוב טוב ויוצא.
עכשיו, בואו ונעבור ליום שני האחרון, סביבות חצות, המקום - מחסן הכנסת.
''לימור!! לימור!! קומי! קומי! קרה אסון! פיגוע ספורטיבי! '' קרא המחסנאי, אבל אין קול ואין עונה, שפך עליה מים, נענע קלות, לימור לא קמה, זה לא יכול להיות, אסור לוותר.
חשב וחשב מה לעשות עד שעלה במוחו רעיון, התקשר המחסנאי לכדורגלן עבר וביקש ממנו לבוא, ''אתה, אתה בטח תצליח להעיר אותה! היא חייבת לקום! יש אירוע!''
''אני מיד מגיע! רק לובש את החליפה, מורח את הג'ל ובא!'' התארגן הכדורגלן ונסע מהר לירושלים אל מחסן הכנסת.
כשהגיע אל המחסן ראה מיד את המחסנאי ולידו את לימור הישנה, ''זה יהיה קשה'' חשב לעצמו, ''אבל אני יודע מה יעיר אותה''
''לימור! לימור! כאן עמרי אפק! היה פוגרום בבלומפילד! לימורררר..את שומעת? פוגרום! כמו בקישיניב רק פה קרוב, ביפו, בבלומפילד!'' לאט לאט החלו עינייה של הבובה לימור להיפקח, ידייה נמתחו, פיה נפער וצעקה חזקה נשמעה ממנו ''וירושלים!!'' מרוב בהלה, נפלו המחסנאי והכדורגלן על רצפת המחסן, הם היו המומים, ''זה עבד! היא קמה! אתה כל כך..אינטיליגנט'' צעק המחסנאי וחיבק את אפק.
עמרי, שכידוע לכולנו הוא לא כדורגלן טיפוסי אלא אינטיליגנט שכותב ספרים, מיהר לכוון את לימור ''לא לא, לא ההמנון עכשיו! לא לקחנו מדליה! האולימפיאדה בלונדון עוד לא התחילה, עכשיו קרה אסון לימור, פוגרום בבלומפילד, פוגרום!''
''בלומפילד'' ענתה לימור, ''בלומפילד זה..יפו לא?..'', ''כמובן, מה.. לא היית שם?'' הופתע אפק.
לימור חשבה לרגע, ניסתה להיזכר ואמרה ''לא, אני מכירה רק את האצטדיון הלאומי שלנו, מדי שנה, בסביבות מאי, אני מגיע לשם יחד עם הנשיא, שרה את ההמנון ומוחזרת למחסן, בבלומפילד עוד לא הייתי''.
אפק, מופתע מדברי השרה נדהם לגלות ששרת הספורט מעולם לא הייתה באחד האצטדיונים הטובים במדינה, ''ורגע'' שאל האינטיליגנט, ''מה עם האוהדים? שער 5,7,2, את מכירה? דיברת איתם פעם? הם עשו פוגרום היום!'' ''לא ולא, הקהל היחידי שדיברתי איתו היה יושב ראש ההתאחדות, נשיא המדינה ויושבי יציע הכבוד ברמת גן שצופים איתי בגביע המדינה''. בזמן שהשניים ממשיכים לדבר ניקה המחסנאי את האבק מלימור, שטף את פנייה, סידר את הפוני והכריז ''זהו, אנחנו מוכנים, לימור, תשתי משהו, קחי אוויר וצאי אל העולם, הפעם את מקבלת לפחות שבועיים בחוץ, תנצלי את זה ואל תשכחי - פ - י- -ג - ו - ע ספורטיבי! היה שם, לא שום דבר אחר''.
לימור לגמה כוס של מים, תירגלה את המילים ''פיגוע ספורטיבי'', ''חציית קו אדום'', ''לא אנוח עד שימוצא הדין'' ויצאה אל העולם.
ואנחנו?
אנחנו נמשיך לסבול מכדורגל שמנוהל על ידי עבריינים, כספי ציבור שנעלמים,
בית דין שמנוהל בצורה מביכה, אין סוף קומבינות מסריחות,
מחירי כרטיסים מופקעים, כוס קולה מלאה בקרח ב-10 שקלים, ילדים שצריכים לקנות כרטיסי מבוגר ב-90 ש''ח כי ''נגמר הנוער'',
שעות משחקים הזויות, תקצירים בטלוויזיה לעשירים בלבד ויחס מזלזל מצד כל גורם רשמי.
אנחנו נמשיך ללכת כל שבוע אחרי הקבוצה שלנו, לכל מקום בארץ, לארגן מחאות במסגרת החוק ולא לקבל התייחסות אחת לדברים שחייבים לגרום לחקירה משטרתית.
ואז, כשישבר לנו, כשנפרוק כל עול, שלא נוכל יותר,
תצא הבובה לימור, יצאו שאר העסקנים מהחורים, יקימו ועדה ויקראו להכניס אותנו לכלא ללא חקירה ובוודאי ינצלו כל דקת מסך על מנת להראות שהם, הם לגמרי בסדר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה