יום חמישי, 7 ביוני 2012

מבולבלים

הגזענות, ההתנחלויות, שנאת הזרים, היחס לניצולי השואה, הלאומנות, אלו שעולים עם הג'יפים על החוף, יוקר המחיה, התחבורה הציבורית וכל מה שרע פה לא גורמים לי לקפוץ מאושר כשאני חושב על העתיד שלי בארץ.
אני בן 20, מסיים בקרוב שירות לאומי ואני מבולבל.
מצד אחד אני רוצה ללכת ללמוד ולהתחיל לעבוד על מנת להבטיח את העתיד שלי במדינה ולחשוב על בית משלי עם גינה משלי, דשא משלי ותחושה שיש לי פה משהו שהוא לא מושכר או מושאל, הוא שלי, הוא חלק ברור מהעתיד שלי.
מצד שני, אני פותח חדשות מדי ערב ורוצה ללכת לעבוד כדי שיהיה לי כסף לארוז את עצמי ולעבור מכאן למקום בו העתיד נראה טוב יותר, גרמניה, ספרד, לא יודע, רק לא פה.
נעזוב רגע אותי ונחשוב על המדינה,
כולם רוצים שלום - אבל בונים התנחלויות ומצביעים לביבי וליברמן, כולם זוכרים את השואה אבל לא את ניצוליה, לוקחים את שנאת הזרים מאז ומפנים אותה אל פליטים שהמדינה כושלת בשליטה בהם ובהתנהלות איתם.
אנחנו רוצים צדק חברתי אבל מפחדים לדבר על לאן באמת הולך הכסף של כולנו כי מאבק פוליטי לא יכול להיות קונצנזוס, אנחנו מבינים שמלחמה עם איראן לא תוביל לשום מקום אבל לא נצא לרחובות על זה, אנחנו מבולבלים מעצמנו ומעדיפים לראות עוד פרק של ''הישרדות VIP'' ולהתעסק בתורג'י ואנה ולא במה יהיה כאן עוד 10 שנים או יותר. לא חושבים על מה שישאר כאן לדורות הבאים כי מי בכלל יודע אם לא נמות מפצצה איראנית עוד יומיים.
אנחנו שונאים, כועסים, רדודים, אנחנו ערסים, אנחנו פרחות, אנחנו הישראלי המכוער במיטבו.
אני לא יודע אם אני רוצה להמשיך לחיות במקום כזה, אני לא יודע אם המקום הזה רוצה להמשיך לחיות במקום כזה, אני יודע שגם אני וגם המדינה נורא מבולבלים.
לגבי, אני לא יותר מדי מודאג, אני אחראי למה שיהיה איתי ויחד עם הסביבה שלי אני באמת מאמין שיהיה בסדר, כאן או בכל מקום אחר בעולם, לגבי המדינה? אני מודאג מתמיד.
אנשים כמו ביבי, ברק, ישי וליברמן מחליטים בשבילי ותודו שזה די מלחיץ.

הפוסט הזה כולו הוא קצת מבולבל אבל הוא בסך הכל מראה לחיים של כולנו.


יום ראשון, 22 באפריל 2012

מיומנו של אוהד ריאל מדריד

אני אוהד ריאל מדריד, זהו, אמרתי את זה.
לא בגלל כריסטיאנו, מוריניו, קאקה, בקאהם, זידאן או אפילו ראול, אני אוהד ריאל מדריד כי ככה יצא.
לא זוכר למה בדיוק נדבקתי דווקא לריאל בערך בגיל 7, הגיל בו התחלתי לגבש את הקבוצות האוהבות עלי באירופה לאחר שבארץ כבר ננעלתי על הפועל ת''א.
אני זוכר את מקמנמן ואת סולארי, את רוברטו קרלוס ומוריינטס, האלגרה, סלגדו שלא סבלתי, ראול בראבו הקירח,פאבון הבינוני ועוד המון שחקנים שרובם נעלמו וספק אם מישהו מהאוהדים הצעירים של ריאל שמע את שמם.
יחד עם האהבה לריאל מגיעה כמובן השנאה לברצלונה, לא משנה מי משחק בריאל וכמה אתה לא מבין למה סלגאדו שוב פותח, אתה תמיד תשנא יותר את ברצלונה ובמקרה שלי, במיוחד את פויול.
כשסיפרתי לבן, אוהד ברצלונה, שהשחקן שאני הכי שונא בקבוצה הקטאלנית שלו הוא פויול, הוא לא הבין.
''מה יש לך לשנוא בפויול?'', ''פויול הכי גבר בעולם, שחקן גדול'' וכמובן ''אני שונא אותך על זה שאתה שונא את פויול'' שהגיע רק לפני כמה שעות.
ניסיתי לחשוב קצת למה אני שונא את פויול ולא הצלחתי להגיע לתשובה חד משמעית אבל יש דברים שאין לי ספק שגורמים לי לשנוא אותו.
א'. הוא הקפטן של ברצלונה, כל כך הרבה שנים, לא משנה כמה בינוני הוא יהיה לפעמים, הוא תמיד יהיה שם, ידחוף רגל, ינגח, יפספס לא משנה מה, הוא שם.
נדמה שהוא תמיד היה, כאילו שכבר 20 שנה הוא הקפטן של ברצלונה, ומה הכי מעצבן? שלא נראה שזה עומד להיגמר בקרוב.

ב', המראה שלו, בואו נדבר על זה, מדובר במכוער בצורה מיוחדת.
לא כיעור מעניין כמו של ריברי, לא חוסר יופי כמו של אלקסיס סאנצ'ז, פויול מכוער בצורה מעצבנת.
ריעמת השיער הזאת, התלתלים המוגזמים שאין לך ספק שמסתירים לו, כשאתה רואה אדם כל כך מכוער עם המדים השנואים של ברצלונה, קשה לך להישאר אדיש.

ג'.שפת הגוף.
אני לא יכול לסבול את הצעקות שלו, אחרי שהוא מבקיע, כשהוא מכוון את ההגנה, כשהוא עולה לנגוח, לא יכול לסבול את זה.
הדבר היחיד שטוב בגוף שלו זה האיטיות שנחמד לראות שהשתלטה עליו, פויול של היום פחות מפחיד מפויול של פעם.

זהו, לא כל כך הצלחתי למצוא סיבות נוספות ואני גם לא חושב שצריך,
אני פשוט שונא את קרלס פויול ואין לי שום בעיה עם זה, להפך, אני גאה בזה.

אם נחזור לליל אמש, זה לא היה סתם ניצחון על ברצלונה, זה היה ניצחון על ברצלונה עם 2 גולים באשמת פויול, מה צריך יותר מזה?
סוף סוף לראשונה מאז 2007, מנצחים את בארסה בליגה וקרובים להבטיח אליפות.
המפלצת הקטאלנית, מי שהפכה לקבוצה של המדינה (והעולם), מפסידה בביתה וכנראה מאבדת את האליפות במשחק מול יריבתה השנואה.
כן, בארסה עדיין קבוצה טובה יותר מריאל, אני עדיין חושב שהם יקחו את ליגת האלופות וסביר להניח שגם את האליפות בעונה הבאה אבל למרות הכל, הניצחון אתמול פשוט סתם כל כך הרבה פיות, הכניס כל כך הרבה אוהדי הצלחות לחוויות אכזבה כמעט ראשונה ולמי שכל כך שונא את הקבוצה של המדינה בכדורסל, לראות את גרסאת הכדורגל שלה מפסידה לקבוצה שלי זה באמת נחמד.

ומילה אחרונה לפויול, אחרי העזרה שלך אתמול, עוד יותר קשה לי לשנוא אותך.
Hala Madrid
 

יום חמישי, 12 באפריל 2012

מרגל? תתרגל

ב-1984 פנה ג'ונתן פולארד לאביאם סלע, אלוף משנה בחייל האוויר והציע למכור לו מידע שהיה ברשותו בשל עבודתו כמנתח חומרי גלם מודעיניים, כשנה לאחר מכן נתפס על ידי האמריקאים ונגזר עליו מאסר עולם שעתיד להסתיים ב-2015.
לא ברור אם האמריקאים ישחררו את פולארד ב-2015, לא ברור אם האמריקאים ישחררו את פולראד ב-2012 ולא ברור אם ישחררו אותו בכלל.

לאורך השנים אנחנו עדים למאבק למען שחרורו של פולארד ונסיונות של גורמים שונים ללחוץ על האמריקאים לשחרר אותו, גם בשבועות האחרונים המאבק למען שחרורו צובר תאוצה ואפילו הנשיא פרס התגייס ופנה לאובאמה, את המאבק לקחו תחתם מספר ארגוני ימין ונראה שהימין הישראלי אימץ אליו את פולארד תחת הטענה שהאדם גוייס על ידי ישראל וחובתינו להחזיר אותו.
מעבר לכך שזאת טעות ופולארד עצמו הציע את שרותיו, מומלץ לאנשי הימין לבדוק את הטענות שלהם ולהיזכר כמה מהם התנגדו לעסקת שליט, אותו חייל שבאמת גוייס על ידי צה''ל ונכלא בגלל היותו חלק ממשימה של צה''ל.

אני מבין לגמרי את התעקשות האמריקאים להשאיר את פולראד אצלם, הוא היה חלק מהם והם נתנו בו את אמונם בכך שהיה בתפקיד מסווג, פולראד ריגל לטובת בעלת ברית של האמריקאים ולא לטובת אחד מאוייביהם מה ששם את יחסי ישראל - ארה"ב בסכנה והגדיל ובצדק את הכעס האמריקאי ופגע באמון שלהם בישראל.
ג'ונתן פולארד לא פעל ממניעים טהורים אלא בשביל הכסף שידע שיקבל אם ימסור מידע רלוונטי ולכן גם הציע את שרותיו לסלע.
אפשר בהחלט להבין את הכאב הגדול של משפחת פולארד ולחוש רגשות צער על אשתו שחייה ללא בעלה אך המאבק לשחרורו הוא פתאטי לחלוטין.
המדיניות האמריקאית היא חסרת פשרות במקרים האלו ואפשר להבין אותם, איני מסכים עם מדיניותם הצבאית והחלטתם שאין משא ומתן עם טרוריסטים, מדיניות שבהרבה מקרים גורמת להפקרת חיילים שלהם שנחטפים אבל כשאזרח אמריקאי מרגל למען מדינה אחרת ומוכר מידע מסווג למי שאמורה להיות ידידה של ארה''ב אני מבין לגמרי את הממשל שמתנגד לשחררו.
ג'ונתן פולארד הוא לא רק מרגל שנתפס, הוא הפך להצהרה אמריקאית כלפי מי שינהג כמוהו ותמרור הזהרה לישראל ושאר בעלות בריתה של ארה''ב, מי שבוחר לרגל כנגד המדינה בה הוא חי לוקח סיכון ענק ופולארד לקח אותו אפילו בלי שביקשו ממנו.
פולארד היה חייב לחשוב טוב יותר על מעשיו ולשקול שוב אם הסיכון שווה את הכסף שיקבל, ברגע שנתפס הוא צריך לשלם על מעשיו וגם אם ישראל לקחה עליו אחראיות בסופו של דבר, אין שום סיבה לבוא בטענות לאמריקאים.

 

יום שלישי, 3 באפריל 2012

בין קותי לקריית שמונה

בסביבות השעה 22:30 זכתה הפועל איתוראן קריית שמונה רשמית באליפות המדינה בכדורגל, האליפות הראשונה בתולדותייה, חצי שעה לאחר מכן, ב-23:00 זכה קותי סבג במקום הראשון בתכנית "האח הגדול".
על הנייר, אין שום קשר בשני המקרים מעבר לזה שהם נערכו בזמנים קרובים באותו יום אך אם נבדוק זאת לעומק נבין שיש קשר חזק בין קריית שמונה לקותי.
קריית שמונה היא קבוצה ללא אוהדים אמיתיים, הסיבה היחידה שאוהדייה אוהדים אותה היא שהיא קרובה להם לבית והיא מצליחה, ברגע שהיא נוסעת רחוק היא לא מעניינת את האוהדים שלה וברגע שהיא לא מצליחה, אף אחד לא דואג למצבה. אם יצא לכם לראות משחק בית של קריית שמונה ודאי זיהיתם בקלות צעיפים בצבעים שונים מצבעי הקבוצה המקומית (כחול ולבן), נכון, אתם לא טועים, יציעי קריית שמונה מלאים בצעיפים של הקבוצה הראשונה של תושבי העיר - בית''ר ירושלים.
לאורך שנים בית''ר הייתה הקבוצה המועדפת על חובבי הכדורגל בעיר אך פתאום בא איזי שרצקי, השקיע בקבוצה המקומית והיי! יש לנו דילמה, בעד מי להיות? חשבו וחשבו אוהדי ק''ש מה לעשות והגיעו לפיתרון, ''לטדי רחוק לנו לסוע, אז נבוא למשחקים של קריית שמונה, עם צעיפים של בית''ר.
באותה שעה בה חגגו אוהדי בית''ר את האליפות של קבוצתם, איתוראן קריית שמונה, נשארו בבית האח הגדול 2 אנשים, קותי ותמיר.
האחד,  יצור לא ברור - נבהל, צורח, בוכה, צוחק מאוד לא ברור תמיר, אבל דבר אחד אפשר להגיד עליו - הוא לא טיפש, תמיר הוא בחור שעבר ילדות לא קלה בדיוק בגלל מה שהוא אבל במקום להיתקע במקום של מסכן וחסר כל הוא נלחם על עצמו והיום הוא יודע שהוא שווה לכולם ובהחלט מבין למה אנשים תופסים ממנו, במהלך שהותו בבית תמיר התחבב על כולם, ידע לנהל שיחות עם תוכן ומספיק לראות איך קפצו עליו חבריו הדירים ברגע שיצא מהבית.
השני, קותי, לא חכם במיוחד, שיחק על אותו טריק מתחילת העונה הנוכחית של האח הגדול, קותי שיחק את זה שהוא לא העיפרון הכי מחודד בקלמר והוא בהחלט מודה לזה (ומשתמש בזה), זה שלא נולד בוילה בכפר שמריהו ולא תמיד קנו לו הכל, חסר הביטחון שזוכה סוף סוף להצלחה כלשהי במסגרת התכנית ולרגע נדמה שהנה, קותי שלנו סוף סוף מצליח, סוף סוף לא רק שווה לכולם, הוא מעל כולם, קותי לא רק אחד מהחבר'ה, קותי הוא החבר'ה.
לרגע אפשר לשכוח את חוסר העומק בתוכן שיחותיו של קותי (בהשוואה לשיחות של סער וערן למשל), את האלימות המאיימת להתפרץ ממנו והאיומים הנפלטים מפיו, את תמיכתו בקבוצת הכדורגל הגזענית, לרגע אפשר להגיד ''איזה חמוד הקותי הזה, הוא כל כך מסכן''.
והנה עירוני קריית שמונה, הקטנה, המסכנה שעבדה כל כך קשה לוקחת אליפות, משאירה את ה''גדולות'' מאחורייה, סינדרלה של ממש, דוגמא ומופת, הקבוצה שכולם רוצים בהצלחתה.
אבל היי! רגע! בואו נעצור ונחשוב, האם קריית שמונה ראוייה לשמש כמודל בכדורגל שלנו?
האם אנחנו רוצים קבוצות בלי קהל אמיתי שיתמוך בכל מצב? האם אנחנו רוצים עוד קבוצות שחלק גדול מקריאות העידוד של אוהדיהן הוא קריאה בשם הספונסר שהופך גם לחלק מסמל הקבוצה ומשמה המלא? אתם מדמיינים לעצכם את הכרוז בברנבאו צועק ''HALA REAL BWIN MADRID''? או אולי הכרוז של ברצלונה מכליל בשם המועדון את הספונסר מדובאי?
האם אנחנו רוצים קבוצה שאוהדייה לא מתביישים בזה שהם בכלל אוהדים קבוצה אחרת מאותה ליגה ורק תופסים גל על הצלחת הקבוצה המקומית? קבוצה שפתחה את רגלייה או יותר נכון שחקן שלה מתח את ידיו על מנת לעזור לקבוצה האהובה על אוהדיו להישאר בליגה?
במדינה חסרת תרבות כדורגל כמו ישראל קבוצות כמו קריית שמונה זוכות לשבחים ולא נשאלות לגביהן השאלות החשובות, במדינה חסרת תרבות נבחרים אנשים רדודים כמו קותי כמלכים החדשים,
בישרא-פרחלנד התרבות היא חוסר התרבות והדבר הכי עמוק זה הרדידות.
וכדאי לסיים בדבר חיובי,
בפרחלנד 2012 אנשים כמו קותי וקבוצות כמו קריית שמונה ייעלמו פתאום בדיוק כמו שבאו.
 

יום שישי, 23 במרץ 2012

תרבות שישי

הייתי השבוע בשתי הופעות, כל אחת שונה מאוד מהשניה אבל אף אחת מהן לא השאירה לי ברירה אלא לשבת ולכתוב אודותייה.

אתחיל בהופעה הראשונה שראיתי השבוע- הופעתו של אודי אריאל, בנו של מאיר אריאל.
השעה 20:45, ההופעה אמורה להתחיל ב-21:00 ובמקום פרט אלי ואל חברתי נמצאים עוד זוג אחד ועוד 2 נשים מבוגרות שלא מפסיקות לדבר ולהקריא שירה אחת לשניה (דבר שנמשך גם בזמן ההופעה עצמה, מרגיז).
20:55 ועדיין אין שינוי, המקום ריק ואני מתחיל לתכנן בראשי את מבצע הבריחה שימנע את המבוכה הגדולה,
21:00, זה קורה! גל של אנשים נכנס לפתע לבית הקפה הקטנטן ופתאום מתחיל להיות צפוף, לא רואים הכי טוב שיש מהזווית שלי והצליל הראשון מתנגן.
אי אפשר להישאר אדיש כששומעים את אודי אריאל, מהשניה הראושנה הקול שלו נעים לאוזן, לא מיוחד כמו של אביו הגדול אבל מדוייק, מכוון, צלול.
אודי שר שירים מקוריים מאלבום שאמור לצאת בקרוב אבל לא מתחכם ונותן כמות יפה של שירים של מאיר וגם מוסיף ''אתם מוזמנים לזרוק לאוויר שירים של אבא שהייתם רוצים שאשיר'', אני חושב על לזרוק ''אולה בבו'' רק בשביל לראות את התגובה שלו, מישהו עושה את זה במקומי ואודי מתחמק באלגנטיות.
אודי מקריא במהלך ההופעה קטעים של קרליבך ושל רבי נחמן מברסלב, חלקם מאוד פרקטיים ומעלים בי חיוך מסכים כמו השיר ''אין זמן'' שמדבר על כך שצריך לנצל כל שניה בחיים אבל חלקם גם מעלים סלידה  כשהוא מדבר על ביאת המשיח, תחיית המתים ועל זה ש''פעם האמינו פה שצריך לפנות התחלויות אבל עברנו מזה הלאה''.
כמו שאמרתי, קשה להישאר אדיש לאודי אריאל, גם כשהוא אומר דברים הפוכים אידיאולוגית לאידיאולוגייה שלך הוא אומר את זה עם חיוך גדול, רוגע ושלווה שמבהירה שהוא לא כאן להטיף, הוא כאן לדבר, לספר וגם לשמוע.
הופעה מסוג זה מוגדרת אצלי יותר כ''ערב תרבות'' מאשר הופעה נטו וזה דבר נדיר בעולם המוזיקה הישראלי, אתה יוצא מהופעה עם מחשבות על מה ששרו ואמרו ונהנה מחוויה אינטלקטואלית מרתקת.
בדיוק כמו לאביו, קשה להישאר אדיש לאודי אריאל ואין מחמאה גדולה יותר מאשר להזכיר, אפילו במעט, את מאיר אריאל.
אודי אריאל בהופעה



ובמעבר חד..
אתמול (חמישי), הגעתי להופעה של הבלקן ביט בוקס, הכינו אותי מראש לזה שזאת הופעה שעוד לא ראיתי, מקפיצה, מטורפת ומלאת אנרגיה.
אני, שראיתי כבר מספר פרפורמרים אדירים בארץ (מוקי, הדג נחש והיהודים למשל), הבנתי שאני הולך לקראת משהו גדול אבל לא ידעתי עד כמה.
הבלקן עולים לבמה ופה אתה מבין שמתחיל הקרב, הלקה מול הקהל, הם נותנים בראש, אתה רוקד.
אתה לא יכול שלא לרקוד למשמע שילוב התופים, השירה והחצוצרה שמוציאה צלילים שלא רגילים להם מהכלי האפור הזה, בסים שגורמים לך לרעוד ותומר יוסף אחד שלשעתיים וחצי הופך לגורו שלך, הוא אומר- אתה עושה, אין שום ויכוח.
הקרב אבוד מראש, אני לא מצליח לעמוד לרגע, רוקדים, קופצים וצורחים את מילות השירים.
הבלקן משלבים להיטי עבר יחד עם השירים המעולים מהאלבום החדש Give, אפשר לראות בקלות את השינוי, הישן יותר בלקן, החדש יותר ביט אלקטרוני חדשני.
מרגע לרגע אני מבין שאני לא נמצא בהופעה, אני נמצא במסיבה מהסוג שעוד לא חוויתי ומתמסר לזה בקלות.
מדי פעם תומר יוסף זורק כמה מילים לפני השיר ומי שמקשיב למילות השירים מבין שהוא לא צריך לדבר מעבר, השירים מלאים במסרים שמוחדרים לך לאוזן בדרך שאין נעימה ממנה.
לקראת הסוף ולפני השיר Political Fuck הוא אומר ''300 אלף איש יצאו בקיץ לרחובות, לא יכול להיות שלא יקרה כאן כלום'' וכולם מוחאים כפיים בטירוף.
בהמשך הוא מוסיף לפני אחד השירים ''אין שום סיבה למות בעד אדמה, אף אדמה לא שווה חיים של בן אדם'', אני מוחא כפיים בהסכמה אבל לקהל הישראלי קצת קשה עם זה והם מחכים שיתחיל להתנגן השיר ואז..מי זוכר מה הוא אומר? תן לרקוד.
לקראת סוף ההדרן אני כבר מחזיק את עצמי לא להשתין, תוצאה של יותר מדי בירה, מנגב את הזיעה, מסתכל על הטירוף שמסביבי ומבין כמה שונה מה שחוויתי עכשיו מכל מה שראיתי עד היום, זאת לא הופעה רגילה, זאת מסיבה מטורפת .
לי כבר אין כוח לרקוד, להם יש עוד מלא כוח לשיר, הבלקן ביט בוקס ניצחו אותי בקרב ואני הכי מאושר בעולם.
שבת שלום!


יום חמישי, 8 במרץ 2012

רק בישראל - לימור חוזרת

מאז אירועי הדרבי התל אביבי ביום ראשון מופיעה לה על המרקע דמות שאנחנו זוכים לראות רק לעיתים רחוקות ובמקרים מאוד נדירים - לימור לבנת, שרת הספורט.
ובכן, אתם ודאי שואלים, אירועים נדירים? הרי היא פה כל הזמן! לא ולא! אל תיפלו במלכודת.
רוב השנה, לימור מאופסנת במחסן הממשלתי בתוך ארון עליו נכתב ''לפתוח באירועים מיוחדים בלבד'', פעם בכמה זמן מגיע האחראי על מחסן הכנסת, בודק שהפוני בסדר, החליפה מגוהצת, חתך הדיבור המיוחד נשאר והכל מוכן לשעת הצורך, המחסנאי סוגר את הארון, בודק שנעל טוב טוב ויוצא.
עכשיו, בואו ונעבור ליום שני האחרון, סביבות חצות, המקום - מחסן הכנסת.

''לימור!! לימור!! קומי! קומי! קרה אסון! פיגוע ספורטיבי! '' קרא המחסנאי, אבל אין קול ואין עונה, שפך עליה מים, נענע קלות, לימור לא קמה, זה לא יכול להיות, אסור לוותר.
חשב וחשב מה לעשות עד שעלה במוחו רעיון, התקשר המחסנאי לכדורגלן עבר וביקש ממנו לבוא, ''אתה, אתה בטח תצליח להעיר אותה! היא חייבת לקום! יש אירוע!''
''אני מיד מגיע! רק לובש את החליפה, מורח את הג'ל ובא!'' התארגן הכדורגלן ונסע מהר לירושלים אל מחסן הכנסת.
כשהגיע אל המחסן ראה מיד את המחסנאי ולידו את לימור הישנה, ''זה יהיה קשה'' חשב לעצמו, ''אבל אני יודע מה יעיר אותה''
''לימור! לימור! כאן עמרי אפק! היה פוגרום בבלומפילד! לימורררר..את שומעת? פוגרום! כמו בקישיניב רק פה קרוב, ביפו, בבלומפילד!'' לאט לאט החלו עינייה של הבובה לימור להיפקח, ידייה נמתחו, פיה נפער וצעקה חזקה נשמעה ממנו ''וירושלים!!'' מרוב בהלה, נפלו המחסנאי והכדורגלן על רצפת המחסן, הם היו המומים, ''זה עבד! היא קמה! אתה כל כך..אינטיליגנט'' צעק המחסנאי וחיבק את אפק.

עמרי, שכידוע לכולנו הוא לא כדורגלן טיפוסי אלא אינטיליגנט שכותב ספרים, מיהר לכוון את לימור ''לא לא, לא ההמנון עכשיו! לא לקחנו מדליה! האולימפיאדה בלונדון עוד לא התחילה, עכשיו קרה אסון לימור, פוגרום בבלומפילד, פוגרום!''
''בלומפילד'' ענתה לימור, ''בלומפילד זה..יפו לא?..'', ''כמובן, מה.. לא היית שם?'' הופתע אפק.
לימור חשבה לרגע, ניסתה להיזכר ואמרה ''לא, אני מכירה רק את האצטדיון הלאומי שלנו, מדי שנה, בסביבות מאי, אני מגיע לשם יחד עם הנשיא, שרה את ההמנון ומוחזרת למחסן, בבלומפילד עוד לא הייתי''.
אפק, מופתע מדברי השרה נדהם לגלות ששרת הספורט מעולם לא הייתה באחד האצטדיונים הטובים במדינה, ''ורגע'' שאל האינטיליגנט, ''מה עם האוהדים? שער 5,7,2, את מכירה? דיברת איתם פעם? הם עשו פוגרום היום!'' ''לא ולא, הקהל היחידי שדיברתי איתו היה יושב ראש ההתאחדות, נשיא המדינה ויושבי יציע הכבוד ברמת גן שצופים איתי בגביע המדינה''. בזמן שהשניים ממשיכים לדבר ניקה המחסנאי את האבק מלימור, שטף את פנייה, סידר את הפוני והכריז ''זהו, אנחנו מוכנים, לימור, תשתי משהו, קחי אוויר וצאי אל העולם, הפעם את מקבלת לפחות שבועיים בחוץ, תנצלי את זה ואל תשכחי - פ - י- -ג - ו - ע ספורטיבי! היה שם, לא שום דבר אחר''.
לימור לגמה כוס של מים, תירגלה את המילים ''פיגוע ספורטיבי'', ''חציית קו אדום'', ''לא אנוח עד שימוצא הדין'' ויצאה אל העולם.

ואנחנו?
אנחנו נמשיך לסבול מכדורגל שמנוהל על ידי עבריינים, כספי ציבור שנעלמים,
בית דין שמנוהל בצורה מביכה, אין סוף קומבינות מסריחות,
מחירי כרטיסים מופקעים, כוס קולה מלאה בקרח ב-10 שקלים, ילדים שצריכים לקנות כרטיסי מבוגר ב-90 ש''ח כי ''נגמר הנוער'',
שעות משחקים הזויות, תקצירים בטלוויזיה לעשירים בלבד ויחס מזלזל מצד כל גורם רשמי.
אנחנו נמשיך ללכת כל שבוע אחרי הקבוצה שלנו, לכל מקום בארץ, לארגן מחאות במסגרת החוק ולא לקבל התייחסות אחת לדברים שחייבים לגרום לחקירה משטרתית.
ואז, כשישבר לנו, כשנפרוק כל עול, שלא נוכל יותר,
תצא הבובה לימור, יצאו שאר העסקנים מהחורים, יקימו ועדה ויקראו להכניס אותנו לכלא ללא חקירה ובוודאי ינצלו כל דקת מסך על מנת להראות שהם, הם לגמרי בסדר.

יום רביעי, 29 בפברואר 2012

תשיר את זה! זה יהיה קומי

בעקבות הדרישה המביכה של דוד רותם מהשופט סלים ג'ובראן לשיר את המנון המדינה, כולל כמובן השורה המתאימה לג'ובראן מכל - ''נפש יהודי הומייה'', חשבתי על מספר דוגמאות קומיות לאנשים שיהיה מצחיק אם ישירו שירים מסויימים.

נתחיל בפוליטיקה,

יהיה מצחיק אם ג'ונתן פולארד ישיר את בלדה לסוכן כפול של משינה.
יהיה ממש מצחיק אם אביגדור ליברמן ישיר את Imagine, אולי אפילו בעצרת האו"ם הבאה.
נראה לי משעשע אם חנין זועבי תשיר את כשאהיה גדול (שוטי שוטי ספינתי) של להקחת חיל הים
נעבור לראש הממשלה שלנו שהרי ידוע כאדם אמין ואחד שדובר רק אמת לכן אשמח אם ישיר לכולנו את האמת של אביב גפן. אם אנחנו כבר בלשכת ראש הממשלה, אי אפשר בלי האיש הכי חם בלשכה - נתן אשל.
אני הייתי שמח אם בערב הפרידה ממנו, יתן לנו נתן ביצוע של השיר מצלם של שלום חנוך, זאת יכולה  להיות מזכרת נפלאה.

נראה לי שמספיק עם הפוליטיקה ונלך קצת לעולמות אחרים,
נתחיל במשהו מאוד עכשיווי, רדוד וקשה להודות שאני צופה בזה לעיתים קרובות, ''האח הגדול'.
אי אפשר יהיה להתחיל את ערב השירה של דיירי הבית בלי ביצוע של אביבית, בקולה המיוחד לשירו הנפלא (באמת) של ישי לוי, אישה נאמנה, אחרי הביצוע הסוחף של אביבית נהיה חייבים להרגיע קצת את האווירה ולכן נבקש מסופי לשיר שיר שמתאר את אופייה של אחת הדיירות הכי לא מעניינות בבית, לכן סופי תשיר לנו את משעמם של מיכה שטרית.
אי אפשר לעשות ערב שכולל רעש בבית האח הגדול בלי תמיר, יצור בלתי מוסבר אך מעורר חיבה וצחוק בלתי פוסקים, לנוכח האירוע ישיר תמיר את שירו המוזר של הגאון גלעד כהנא, עב"מ.
נראה לי שמספיק עם ''האח הגדול'' ומרדידות אחת לשניה, נעבור לספורט הישראלי.

איש הספורט הראשון שהייתי מעלה לבמה הוא פיני גרשון, אישיות צבעוניות שאני חושב שישמח להתחיל את הערב בשיר עבודה שחורה של אהוד בנאי, למי שלא זוכר על מה אני מדבר, הנה תזכורת.
נמשיך במכבי ת''א כדורסל ונעבור לראש המערכת, שמעון מזרחי, האיש שחרט על דגלו ספורטיביות, יושרה ואין ספק שהמשפט ''הדרך חשובה לא פחות מהתוצאה'' ממש יושב עליו בול, או שלא.
בהתאם לנסיבות, אין ספק שהשיר שהכי מתאים למזרחי הוא שיר הקומבינה של מאיר אריאל.
נחצה את הכביש ונעבור לצד שלי, הצד האדום.
בימים אלו, הימים בהם אנו נאבקים בעבריין מורשע שמנהל את הקבוצה שלנו, יהיה מצחיק אם דווקא אלי טביב ישיר את מה עם הכסף? של אקסום, אותה שאלה בדיוק שאנחנו שואלים אותו.
את האדם האחרון שנעלה לבמה הערב, דווקא שמענו שר את ההמנון לפני כשבועיים בטדי ולאור קולו הנפלא, יהיה נפלא אם בשידור הבא שלו, דני נויימן ישיר לכולנו את ירושלים של ברזל של מאיר אריאל.

בחזרה לרצינות,
אני מבין ש"התקוה" הוא טאבו במדינה, משהו שלא נוגעים בו, כמעט לא מדברים עליו ושלא נדבר בכלל על להחליף אותו.
יחד עם זאת, חובה עלינו, אזרחי המדינה היהודים, להבין שמי מאיתנו שידרוש מלא יהודי לשיר את ההמנון, במקרה הטוב, ישפיל את עצמו ובמקרה היותר גרוע יפגע פגיעה עמוקה באותו אזרח לא יהודי.

לא אסתיר, הייתי שמח אם המנון המדינה היה שיר אחר, למשל "שחקי שחקי" הנפלא אבל ברור לי שדבר זה הוא לא יותר מפנטזיה כרגע כך שמה שנשאר לנו הוא פשוט לגלות הבנה כלפי האזרחים הלא יהודיים ולבוז ללאומניות הדוחה של ח''כ דוד רותם ודומיו.

אם גם לכם יש רעיונות לשירים שיהיה מצחיק אם מישהו מסויים ישיר אותם, אתם מוזמנים לטקבק.

שחקי שחקי


יום ראשון, 26 בפברואר 2012

חוק טל וגיוס בכלל

ביטולו המוצדק של חוק טל הקפיץ את רגשי הלאומיות (שלא נאמר לאומניות) של אזרחי המדינה וקברניטי הצבא.
הפסקת ההטבות וההסדרים המבישים עם אותו ציבור שמחזיק את המדינה בביצים ועוד דורש מאיתנו לאמר לו ''תודה" על כך שהוא שומר עלינו מהישיבה יפסיק להנות מהמחדל הזה ויקח גם הוא חלק בנטל, בדיוק כמו הציבור החילוני.
יחד עם זאת, אל נא תיפלו בפח שמשרד הביטחון מנסה להפיל את כולנו, הקפאת הגדנ"ע, פרסומים על הפסקות אימונים ושלל פרובוקציות שנועדו להשאיר את תקציב הביטחון כמו שהוא.
מספיק לקרוא ראיונות עם ראשי אכ"א לשעבר שטוענים שאין צורך בגיוס חובה ואפשר לצמצם את תקציב הביטחון ולהעבירו למשרדים ''שוליים'', משרד הבריאות או משרד החינוך למשל, הרי מה זה משנה אם אנחנו טיפשים וחולים, יש לנו צבא חזק! אם לא מספיקים לכם האנשים שהיו אחראיים על כח האדם בצה''ל, הייתי ממליץ לכם ללכת לטיול קטן בקניון עזריאלי, כמות החיילים שמבלה שם ב''שעות העבודה'' היא בלתי נתפסת ועם כל הכבוד לצבא הכי הומני בעולם, ג'ינס מזארה לא נחשב הומני.
לאחר ביטול חוק טל התראיין הרמטכ''ל ואמר ''זה נורא לא לשרת, זה לא בסדר'' ובכן אדוני הרמטכ''ל, אני לא מתבייש ואפילו לא מרגיש לא בסדר.
אני לא מתבייש כי שוחררתי כחוק, אני לא מתבייש כי אני עושה שירות לאומי ומבחינתי זה שווה ערך לשירות צבאי ואני בעיקר לא מתבייש בני גנץ, כי אני מאמין שאדם טוב נמדד בערכיו, התנהגותו, מצפונו ועוד מספר דברים מעולם הערכים, כמות השנים שלך בצבא ומה מעשיך באותם שנים, לא נמצאת אצלי במדד ''האם טוב האדם''.

לאור דבריהם של ראשי אכא לשעבר, לאור העובדות הדי ברורות שאפשר לקצץ בתקציב הביטחון ואין צורך בגיוס חובה לצבא, יש צורך בשינוי שיטת הגיוס לטעמי.
אני מאמין שעל כל אזרח, שיימצא על ידי המערכת כמסוגל לשרת (מבחינה בריאותית, נפשית וסוציו-אקונימית שתאפשר לו להעדר מסביבתו) בשירות מסויים, שירות צבאי או שירות צבאי.
עם הגעת נער לגיל 17 הוא יקבל זימון ללשכת הגיוס, בלשכת הגיוס הוא יעבור תהליכים דומים למה שעוברים היום רק שבשונה מהיום, החלק הראשוני יהיה החלטה של המערכת - האם הנער מתאים לשירות צבאי או דווקא לשירות לאומי. כמובן שכמו היום תהיה לנער הזכות להביע את דעתו, להביא דעת מומחים (פסיכולוג שימליץ ללכת לשירות לאומי או מורה שיספר על רצון הילד לקרבי) ויחד עם אנשי לשכת הגיוס, כשלהם המילה הסופית כמובן, יוחלט אם הנער יילך לשירות צבאי או שירות לאומי. במידה ונער לא מויין למסגרת אלייה שוייך הוא רשאי לערער ולעבור ועדת ערעורים שתבחן את טענותיו ותחליט החלטה סופית. אני מאמין שאחרי כל התהליך הזה, מי שלא מתאים למערכת צבאית ימצא את עצמו בשירות לאומי ומי שמאוד רוצה ללכת צבא, ימצא את עצמו כחייל מן המניין.
ברור שבמדינה כמו ישראל, בה הצבא הוא חלק מרכזי בכל רובד של החיים, ילכו רוב הנערים אל המערכת הצבאית כמו היום אבל יחד עם זאת, אילו הלא מתאימים שהיום חלקם נמצא בצבא וסובל מבעיות מפגיעות נפשיות קשות, חלקם נמצא בשירות לאומי וחלקם התשחרר והתחיל את חייו, מה שנקרא בימינו, משתמט.
קשה לי עם הביטוי הזה ''משתמט'' מכמה סיבות,
א', אני מאמין שצריך לתרום למדינה ולתת מעצמך או במסגרת הצבאית או כמוני, במסגרת השירות הלאומי.
יחד עם זאת, אני לא שלם עם זה שלנוכח תהליך הגיוס הקיים אשר מכוון אל הצבא בלבד ולא אל השירות הלאומי, נקרא מי ששוחרר כחוק מהצבא ולא עושה שירות לאומי, ''משתמט'', הרי הוא לא השתמט משום דבר, הוא שוחרר מהמסגרת הצבאית ולא התנדב לתרום במסגרת אחרת. שוב, לא כך פעלתי אני וברגע ששוחררתי (והאמת שהרבה לפני) הדגשתי את רצוני לעשות שירות לאומי במקום שירות צבאי אבל אני לא רוצה ליפול למלכודת הלאומנות ורדיפת משוחררי צה''ל.

במתכונת הגיוס אותה אני מציע, יחוייב כל אדם לבצע שירות כלשהו, צבאי או לאומי וכך, לדעתי, יגדל מספר ה''משתתפים בנטל'.

ב', סיבה נוספת שגורמת לי לסלוד מהמילה ''משתמט'' היא מערכת השירות הלאומי ומצבה קיום.
בתור מתנדב בשירות לאומי נתקלתי כבר מהשלבים הראשונים בבירוקרטיה נוראית, יחס בעייתי וחוסר מוטבציה מצד הגורמים (הן המדינה והן עמותות השירות הלאומי) לעלות את המוטיבציה לשירות.
השיא היה ששבוע לפני תחילת השירות הלאומי הודיע לי מקום השירות המיועד כי ליקוי תקשורת שלו עם העמותה גרם לאי הבנות ואני איני מתאים לתפקיד אליו התמיינתי במשך כחצי שנה. דבר זה גרם לי לבדוק מקומות התנדבות אליהם אצטרך להתפשר כי רק בהם נותר מקום לשנה הקרובה.
בסופו של דבר רק הרווחתי מהעברת המקום אבל אין לי ספק וגם מהיכרות אישית-  אין ספור מתנדבים פוטנציאלים נופלים בין הכיסאות בגלל טיפול לקוי של עמותות ההתנדבות ויחס מזלזל ולא אכפתי מצד מקומות המפעילים מתנדבים ולא פועלים מספיק להפעלתם. דבר זה גורם להוצאת כל חשק להתנדב ואני מבין ותומך בכל אחד מהם אשר יחליט להתחיל את חייו פשוט כי המערכת הבירוקרטית הכל כך מוכרת במדינה הזאת, לא נותנת לו להתחיל שירות.

אם כבר דנו בקיצוץ תקציב הביטחון, יוכל חלקו לעבור למסגרת השירות הלאומי ולמשאביו.
לשפר את השירות, להגדיל את אופציות המקומות לשירות, לאחד את כל העמותות תחת המדינה ותחת מנהלת השירות הלאומי שכבר קיימת היום, מנהלת אחת לכולם - חילונים, דתיים, חרדים, יהודים וערבים.
מנהלת אשר תקלוט מיד, כבר בלשכת הגיוס, את מי שהוחלט שיעשה שירות לאומי ותעזור לו להתכוון ולהתחיל את השירות הלאומי וכמובן תתמוך ותנהל איתו את תקופת השירות ומהותה.
 
לאחר ביטולו של חוק טל, הגיע הזמן לפעול לאלטרנטיבה שתגרום לכל הציבור (שוב, למעט חריגים) לקחת חלק בנטל, הקפיצו את מעמד השירות הלאומי כאלטרנטיבת חובה לצד הגיוס, הגבירו את הערכיות סביב נושא ההתנדבות במקום את הלאומנות החריגה סביב נושא הגיוס ותראו שזה הרבה יותר משתלם, מכל הבחינות, למדינה, לאזרחיה ולעתיד של כולנו.


יום חמישי, 23 בפברואר 2012

הצגת דמויות (פוסט פתיחה)

''על כל דבר יש לך מה להגיד?''
- ''לא על כל דבר אבל על זה כן..''

טוב, אז כנראה שהמורים לאורך השנים צדקו, כמעט על כל דבר יש לי מה להגיד -
פוליטיקה, חברה, כלכלה, ספורט, מוזיקה, טלוויזיה, תרבות הם נושאים שמצאתי את עצמי כבר כותב עליהם וזאת רק ההתחלה, קשה לי למצוא נושא שאין לי מה להגיד לגביו, שאני יכול להגיד עליו ''לא יודע, אין לי דעה''.
לא קל לחיות בחברתי, אין הרבה רגעים שקטים, יש ויכוחים, יש עצבים ואני לגמרי מבין אנשים בסביבתי שמדי פעם אומרים לי ''טוב, די! שתוק כבר''.

הבלוג הזה הוא לא הבלוג הראשון שלי, היו לי כמה בעבר, לא תחת שמי המלא שם חשפתי וזרקתי החוצה הרבה דברים אישיים שלא התאים לי לחשוף תחת שמי גם בגלל הגיל הצעיר יחסית בו הדברים ההם נכתבו ובעיקר בגלל תוכנם הדי מדכא בדרך כלל, תסכול של נער מתבגר שלא הייתי גאה בו.

היום אני מתקרב לגיל 20, עדיין לא בעל ניסיון חיים מרשים אבל זה בהחלט לא אומר שאין לי מה להגיד כמעט על כל דבר ועם כמה שזה נשמע יומרני ואולי קשה למבוגרים לקחת ברצינות מישהו בגילי, בצדק אגב, אנחנו דור שאת רובו קשה לקחת ברצינות (הי! אמירה חברתית ראשונה!), אני מבטיח לעשות את מיטב כדי להוכיח ששווה לקחת אותי ברצינות.
בניגוד לתסכול של גיל 16, דבר שחווה כמעט כל נער מתבגר, בגיל 19 וחצי הדברים נראים אחרת,
אתה מסתכל על החיים בנקודת מבט בוגרת יותר (מן הסתם), מנוסה יותר (ולו במעט) ולוקח דברים יותר בפרופורציות ועם הסתכלות לעבר העתיד שנראה לעיתים מבטיח ולעיתים מלחיץ עד מאוד.
בגיל 20 אתה מתחיל לחשוב ולתכנן את החיים שלך, אתה חושב על האנשים שלצידך ומה מקומם בהמשך החיים שלך, אתה חושב על מקום מגוריך, עיסוקך הנוכחי, מחשבות על לימודים שתרצה ללמוד, בגרויות שאולי תרצה להשלים ודעות שתרצה לגבש בנושאים שונים.
בגלל ששוחררתי מהצבא (פטור רפואי) והחלטתי להתנדב לשירות לאומי, אני מגיע לביתי מדי ערב ו''נאלץ'' להתמודד עם מחשבות אלו מדי יום, הרי המסגרת אליה אני משתייך כרגע מדמה מאוד שגרת חיים של אדם אשר קם כל בוקר וחוזר אל ביתו לאחר העבודה, בשונה מהמסגרת הצבאית.

אשמח לשפוך בפני קוראיי בלוג זה את שלל מחשבותי על נושאים שונים ואשמח במיוחד אם יתקיים כאן דיון פורה, מבקר, מלמד ומשכיל.
יש כל כך הרבה בלוגים במרחב האינטרנטי וכל כך הרבה כותבים וקוראים כך שיהיה קשה לגרום לבלוג הזה ולדעותיי להגיע למספר גדול של אנשים אך אני מבטיח לעשות כמיטב יכולתי ובמסגרת האמצעים שיש לי (מסתכם בפה גדול ומקלדת שאליה נפלטים דבריי) כדי לגרום לכם לקרוא דווקא אותי.

''צריך לכתוב בעבור עצמנו; זו הדרך היחידה שבה נוכל להגיע אל זולתנו."
 
 שלכם, בפעם הראשונה,
צור.